אני זוכרת את היום שבחרתי לפתוח עסק בצילום כאילו זה היה אתמול.
כל הקולות מהסביבה רעשו
“אבל יש לך עבודה נוחה, משכורת טובה, תנאים טובים. למה להסתכן??”
התפכחות
האמת…? סבלתי מכל שניה בעבודה. לא תמיד זה היה ככה, השנים הראשונות בעבודה היו מאוד מספקות. אפילו נהניתי בחלק מהתפקידים.
אבל בשנה האחרונה – כל שניה בעבודה היתה סיוט. החודש האחרון היה חודש שבו הגוף שלי כבר התחיל לדבר אליי. הייתי חולה. זה היה קיץ. יולי 2013. חשבתי שזה צינון קל וזה יעבור עוד רגע.
רוני ונוגה- התאומות שלי היו אז בנות טיפה יותר מחצי שנה, ושייכתי את זה לעייפות, עומס יתר – וכו. אבל לא החלמתי. לאט לאט הקול שלי נעלם, עד שלא הצלחתי לדבר. עשיתי הכל כדי להישאר בעבודה היציבה. התייעצתי עם הסביבה הקרובה – אולי זה הזמן לעזוב, כי רע לי.
זה אני נגד העולם
כולם כולל כולם היו נגד. גלב (האיש האוהב שלי), אמא שלי, החברות הטובות. ואני – נשארתי. גדלתי בבית ל 2 הורים עצמאיים. ההורים שלי לא היו בעד שאפתח עסק עצמאי – מתוך דאגה והגנה. הם ידעו המון ימים קשים עד שהתייצבו.
בחודש אוגוסט – עדיין לא חזרתי לעצמי, והתחלתי לשים לב שאני מתחילה לשקוע. בכיתי לא מעט, והמחשבה על עוד יום בעבודה – ריסקה אותי. זה היה הרגע שבחרתי לקחת אחריות על החיים שלי, להקשיב לגוף הכואב והעייף, אותו גוף שבחר להפסיק לדבר – ולהתפטר. גלב תמך. הוא ראה כמה שקשה לי.
כל ההתחלות קשות
בחודשים הראשונים קיבלתי דמי אבטלה, וניסיתי למצוא עבודה כשכירה בתחום הצילום. כבר היה לי תואר הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית, זה התחום שאני אוהבת ויודעת – וזה מה שאני רוצה לעסוק בו. אני שולחת קורות חיים לכל מיני מקומות, מגיעה לראיונות עבודה, ומבינה – אלו לא החיים שרציתי לעצמי. עבודה מ 09:00-17:00 והשכר – קצת יותר גבוה ממינימום. כדי להגיע אני צריכה לצאת ב 07:30, ואגיע חזרה הביתה בשעה 18:00 לכל המוקדם.
אחרי 4 ראיונות עבודה שנשמעים כמעט אותו הדבר אני מבינה – אני הולכת להפקיד את רוני ונוגה בידיים אחרות כל יום מהבוקר עד הערב יום יום, בשביל שכר מינימום.
אין סיכוי.
אחריות
בפעם השניה בתוך כמה חודשים אני בוחרת לקחת שוב אחריות על החיים שלי – ולהרוויח משכורת – בדרך שלי. אם אני כבר מרוויחה כמעט כלום – אז שזה יהיה עבור החלום שלי, ולא עבור החלום של מישהו אחר. אני מקימה את העסק שלי. סטודיול’ה צילום. החלטתי שלא משנה מה – אני מצליחה. אני מראה לעולם שאני צודקת והם טעו. אפשר להתפרנס מצילום.
שלא תטעו. המצב הכלכלי היה זוועה. חיינו על הלוואות על גבי הלוואות על גבי הלוואות. גלב היה אז סטודנט בשנה הראשונה ללימודי התואר הראשון שלו בלימודי ביולוגיה באוניברסיטה, רוני ונוגה צריכות מסגרות (ואתם יודעים כמה עולה מסגרת בגילאי שנה…) ולי… אין הכנסה.
ויתורים
לא ידענו איך נצלח את זה. מאיפה נביא את הכסף. אבל דבר אחד היה ברור לשנינו. כדי ללכת קדימה – נצטרך לעשות ויתורים כואבים. לשלם מחיר.
במקרה שלנו – המחיר היה לקחת עוד הלוואה (זה לא היה קל…. אבל מצאנו את הדרך) כדי להקים את העסק -התמחויות בתחום המשפחה, ציוד ראשוני, ותקציב שיווק קטן . ויתרנו על בילויים, מסעדות, מנויים לטלויזיה, לחדר כושר וכו’. מחיר נוסף ולא פחות קטן ששילמתי הוא ויתור על שעות שינה. הצלחתי להרדים את רוני ונוגה ב 20:00 ביום טוב, ועד 02:00 לפנות בוקר ישבתי ללמוד. כשהרגשתי שאני נרדמת – קמתי. יצאתי החוצה, הלכתי לשטוף פנים, שתיתי מים קרים…. הייתי תשושה, אבל הפעם – זה היה כדי לקדם את עצמי – אז נתתי את כל הכוחות שלי שם!
למדתי המון
צילמתי חברים, שכנים, כל מי שעבר ברחוב – רק שיהיו לי חומרים להעלות לאתר ולרשתות החברתיות. אבל לקוחות – לא הגיעו.
חשוב שתבינו. בתקופה הזאת – אני קלולס בתחום העסקי. באתי מתחום מאוד קשוח – בטחון – שם אין תודעת שיווק או מכירות. לא ידעתי בכלל שקיימים דברים כאלו. אבל אמרתי שאני אעשה הכל ואוכיח לכולם – זוכרים? אז עשיתי הכל. למדתי ביום ובלילה, שיווק, מכירות, ניהול, פוטושופ, ניובורן…. עשיתי ה-כ-ל כדי שיהיו לי לקוחות. כולל לצלם בחינם 3 פעמים בשבוע במשך שנה כדי להגדיל את קהל האנשים שמכירים אותי.
מהחודש הראשון גביתי מחירים הוגנים עבורי – כי אחרת – לא הייתי מצליחה להביא אוכל הביתה. גביתי כמו כל איש מקצוע בישראל – 250 שקלים לשעה. בתוך כמה חודשים הפכתי מצלמת אנונימית – לצלמת מוכרת, היומן שלי מלא חודש וחצי קדימה, ולא בגלל המחירים.
עבדתי יום ולילה, עשיתי ויתורים כואבים מתוך ידיעה ברורה: הצילום – זה מה שבוער בי. זה מה שאני אוהבת. עשיתי מספיק ויתורים בחיי כדי להגשים חלומות של אחרים בתור שכירה – הגיע הזמן לעשות ויתורים עבור עצמי, ולהתפרנס ממה שאני אוהבת. בשנתיים / שלוש הראשונות יהיה אולי קשה, אבל אני בונה את העתיד.
קצת נחת
אחרי שלוש וחצי שנים – העסק התייצב, הרווחים יפים וגבוהים הרבה יותר מהעבודה שהייתי בה כשכירה, ואני לוקחת את החופש הראשון שלי. חודש חופש באוגוסט, כדי להיות עם הבנות.
מאז – בכל חוה”מ, אוגוסט וחופשים אחרים – אני בחופש עם הבנות שלי. אף אחד לא גורם לי להתמרמר או להיות חולה. אני לא זוכרת מתי הייתי חולה בכלל. כשאני חושבת על זה – הפעם האחרונה – הייתה באוגוסט ההוא – לפני 8 שנים.
שנים חייתי בצל, ופחדתי לצאת. עכשיו אני באור, ולא מעט בזכות ד”ר סוס וספרו הנהדר “כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים”.
אל תפחדו להגשים את החלומות שלכם, הם עלולים להיות נפלאים 🙂
